יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

ברגל הנכונה


מחלת הסוכרת עשתה שמות בגופו של עודד כהן: הוא איבד שלוש מאצבעות רגליו כתוצאה מנמק, ראייתו הידרדרה, ובכף רגלו נפער כיב גדול שלא נרפא. הפצע החלים בסופו של דבר בזכות טיפול מסור של האורתופד ד"ר ערן תמיר ושימוש במדרסים מיוחדים.


בבוקר סגרירי בינואר 2006 מיהר עודד כהן, אז בן 57 , לצאת מביתו שבגבעת שמואל לחנות הטקסטיל שבבעלותו. עבודה
רבה ציפתה לו באותו היום: הוא היה אמור להיפגש עם ספקים, לתמחר סחורה חדשה ולפתוח את החנות ללקוחות. במורד
הרחוב פגש את שכניו לחנות, הנהן בראשו לשלום והמשיך בדרכו. כמה צעדים לאחר שנפרד מהם נפל והתמוטט על המדרכה.
כהן הובהל לאחד מבתי החולים במרכז הארץ. שם, לאחר בדיקות מקיפות, קבע הצוות הרפואי כי הוא סובל מבצקת בריאות, שנגרמה כנראה בשל רמות גבוהות של סוכר בדמו. רמת הסוכר שלו הגיעה ל 560־ מ"ג למ"ל, בעוד שרמת הסוכר בדם במצב רגיל היא 100 מ"ג למ"ל. במשך חמישה ימים שכב כהן בחדר טיפול נמרץ כשהוא במצב קשה. כשפקח את עיניו, ולאחר בדיקות נוספות, הסבירו לו הרופאים כי הידרדרותו נבעה מסוכרת סמויה שקיננה בגופו זה כשלוש שנים. הם הבהירו לו כי מעתה יהיה צורך לאזן את רמת הסוכר בדם באמצעות תזונה ובעזרת תרופות, כאשר בשלב הראשון המאמצים לאיזון הסוכר ייעשו בין כותלי בית החולים.

"הייתי מאושפז במשך ארבעה חודשים", מספר כהן, "ובמהלך התקופה הזאת נאלצו הרופאים לקטוע שתי אצבעות מכף רגל ימין שנמקו, וכמה שבועות לאחר מכן נגדעה אצבע נוספת מכף רגלי השמאלית בעקבות זיהום". בו זמנית ספגו עיניו מכה קשה מנזק הסוכר וחלה הידרדרות משמעותית בראייתו. ואם לא די בכל אלה, בכף רגלו השמאלית התפתח כיב (פצע) גדול ועמוק, בגודל של שישה על ארבעה ס"מ ובעומק שני סנטימטרים וחצי. הרופאים הציעו טיפולים שונים וציידו אותו במרשמים לתרופות ולתכשירים שאמורים היו לסייע בשיפור המצב, אך הפצע לא נרפא. כהן ידע שכל עוד הכיב לא מחלים, גדול סיכון
לנמק ולגדיעת הגפה. בחודש מאי של אותה שנה הוא השתחרר מבית החולים. הרופאים סימנו וי על רמות הסוכר בדמו, אוזנו באמצעות טיפול תרופתי, אך איקס גדול בטיפול בכיב. כהן המיואש פנה באופן פרטי למומחים מענפי רפואה שונים בתקווה למצוא מזור לפצע בכף הרגל. "הוצאתי הון על ממומחים, על תרופות שונות, על תכשירים שנרקחו במיוחד עבורי ועל נעליים המיועדות לכף רגל סוכרתית. קניתי חמישה זוגות נעליים כאלה, במחיר של 900־ 400 שקל לזוג". זו הייתה תקופה קשה ביותר עבורו: הוא לא עבד, בקושי ראה ורוב הזמן ישב ללא תנועה, מה שגרר עלייה של כ 40־ ק"ג במשקל גופו. העובדה
שהפצע העיקש מיאן להגליד והחשש שבעקבות כך ייאבד את רגלו גרמה לו לתחושות קשות מנשוא. התפנית במצבו נרשמה כאשר כהן פגש, דרך מכבי שירותי בריאות שבה הוא חבר, אורתופד נמרץ ומלא מוטיבציה לסייע לו, ד"ר ערן תמיר, מנהל המרפאה לכף רגל סוכרתית במכבי השלום תל אביב. "הוא אמר לי משפט פשוט: 'אתה יכול לשים מה שאתה רוצה על הפצע, אבל לא את עצמך'. במילים אחרות: אסור לדרוך על הפצע עד שיגליד. הוא הושיב אותי על כיסא גלגלים וגיבס לי את הרגל, כשבגבס הוא יצר חלון סביב הפצע לצורך טיפולים. הוא סיפק תמיכה לגבס באמצעות ברזל, כך שגם אם הנחתי בטעות את כף הרגל על הרצפה, הגבס עצמו לא נגע ברצפה". בשלב מאחר יותר השתיל ד"ר תמיר תאי עור חדשים במטרה לסגור את
הפצע. היה רק שלב נוסף בדרך לפתרון הבעיה. עכשיו, הציע האורתופד לכהן, כדאי לו לפנות למכון "ברק אורתופדיה", שם מפתחים מדרסים מיוחדים עבור סוכרתיים הסובלים מכיבים בכפות הרגליים. המדרסים האלה נבדקו בשני מרכזים
רפואיים, וולפסון ומאיר, על קבוצות קטנות של משתתפים, והוכחו כיעילים בטיפול ברגל סוכרתית. כהן פנה למכון ושם הסבירו לו שהמטרה היא להחזיר את החולה למצב של הליכה: המבנה המיוחד של המדרס משאיר את אזור הפצע ללא מגע
ברצפה בזמן הדריכה ועוזר לתהליך הריפוי. הוא למד שיצטרך להשתמש במדרסים כל הזמן, גם כשהוא קם באמצע הלילה לשירותים, וכי מומלץ להחליפם אחת לשנתיים. "אחרי שקיבלתי את המדרסים, הייתי צריך ללמוד בהדרגה ללכת מחדש", הוא אומר. "התחלתי מחצי שעה ביום, ולאט־ לאט התקדמתי. כיום אני כבר הולך שלוש שעות ביום. לשמחתי, הפצע
החל להיסגר: בהתחלה הוא הצטמצם לגודל של מטבע חמישה שקלים, לאחר מכן לגודל של שקל ואז לראש של סיכה, עד שהוא נעלם לגמרי. היום כף הרגל שלי נקייה, ואני מקפיד לבדוק את כפות הרגליים מדי פעם כדי לוודא שאין זיהום או שריטה שיכולה להתפתח לפצע. ההליכה תרמה. גם לירידה קלה במשקל. עד כה השלתי תשעה ק"ג, נותרו לי עוד 40
בקרוב אני מתכנן להתחיל לשחות כדי לשפר את איכות חיי עוד יותר".

מתוך: מגזין מנטה ספטמבר 09

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה